<h1>מזבח כפרה — שיטה מקובצת</h1>
<h2>דף ח.</h2>
תוס' ד"ה בנות שוח. ויש אומרים מוכססים בנות שוח. פי' בקונט' דמוכססין הן מין אחד של בנות שוח וזה פי' משום דלעיל אמרי' דבנות שוח עושות לשלש שנים וכדתנן במס' שביעית [פ"ה מ"א] ונראה דאין קשה כלום דדילמא משעת חנטה עד גמר הפרי שלש שנים אבל משעת נטיעה עד גמר הפרי ז' שנים או עד שעת חנטה ושפיר גרסי' מוכססין ובנות שוח בויו ור"ת גריס מוכססין בנות שוח בלא ויו ומין אחר הוא דלא בנות שוח משום דקשיא ליה הא דמייתי בפ"ק דע"ז [י"ד ע"א] גבי שביעית הוסיפו עליהן (אלבסים) [אלכסים] אצטרובלין מוכססין ובנות שוח והשתא (אלבסין) [אלכסין] ניחא דסבור מעיקרא דלאו פרי חשוב הוא אבל בנות שוח הוי פרי חשוב כדאמרי' בפ"ק דשבועות [י"ב ע"ב] דמותרות הן קייץ למזבח כבנות שבע לאדם שבאין בקנוח סעודה ובנות שוח ובנות שבע חדא מילתא היא כדמפרש בבראשית רבה [פ' ט"ו] שגרמו שוחה לעולם וז' ימי אבלות לעולם ולא מסתבר לומר דסבור מעיקרא דלא חשיב פרי משום דאין עושות אלא לשלש שנים דמה בכך ועוד מוכח בירוש' דשביעית שבכל שנה יש בהן פירות אההיא משנה דשביעית שלהן שניה שבכל שנה ושנה חונטין בהן פירות אלא שפירות שחנטו בשנה זו אין נגמרין עד שלש שנים ולא כפי' ר"ח שפירש בחזקת הבתים גבי שלשים אילנות וה"מ דלא אפיק בכל שתא ושתא אלא העשרה מהם כגון בנות שוח שעושות לשלש שנים ונראה לר"ת דגרסי' מוכססין בנות שוח והוא מין אחד שכך שמו מיהו אכתי קשה ממסכת דמאי ומייתי לה בפ' כיצד מברכין [ברכות מ' ע"ב] דחשיב בנות שוח גבי הקלים שבדמאי שלא נחשדו עמי הארץ עליהם משמע דלאו פרי חשוב הוא ועוד דבפ"ק דע"ז [שם] מפ' בנות שוח תאיני חוורתא ובפ"ד נדרים [כ"ז ע"א] משמע דבנות ז' ותאנים לבנות הם שני מינים דקאמ' אלו הייתי יודע שבנות ז' הם בתוך הכלכלה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות בנות שבע מותרות ונר' דבנות שוח ובנות שבע הכל מין תאנים הן אלא שבנות שוח רעות כדמשמע בההיא דהקלים שבדמאי [דמאי פ"א ה"א] ובההיא (דשבועות) [דשביעית] [ע"ז י"ד ע"א הוסיפו עליהן וכו'] דסבור מעיקרא דאין שביעית נוהגת בהן ובנות שבע הן יפות כדמשמע בההיא דשבועות ובנדרים ומסתמא דאדם הראשון מן היפות אכל ולפיכך נקראו בנות שבע ע"ש שבעת ימי אבלות ומה שנקראו הרעות בנות שוח ע"ש שגרמו שוחה יותר מסתם תאנים לפי שתולין את הקלקלה במקולקל. כך נמצא בתוס' כ"י ובדפוס הוא מוטעה בתכלית והעיקר חסר.
<h2>דף ט:</h2>
וז"ל הרא"ש ועגלה ערופה פי' רש"י ז"ל הא דאצטריך למימר דמטמא טומא' אוכלין כגון דשחטה לאחר ירידת' לנחל איתן דקי"ל דהיא אוסרת' וקשה דהא רבה דהכא הוא דאית ליה בפ' שני דכריתות דעגל' ערופ' לא מתסר' אלא לאחר עריפ' וי"ל דהכ' אליב' דר"ש קאמינ' ומשמע התם דסבר רבה התם לר"ש עגל' בשחיט' כשיר' מיהו בחנם דחק הקונ' לפ' ששחט' דמשמע התם בזבחים סוף פ' חטאת העוף דעגל' ערופ' טהור' היא כפרה כתיב בה כקדשים וטפי פשיטא דטהור' ע"י עריפ' מע"י שחיט'. ע"כ לשון הרא"ש.
<h2>דף יא.</h2>
גמרא, וגונב מבית האיש וכו' ולא מבית הקדש. הך דרשא מייתי לה במרובה [ב"ק ע"ו ע"א] ותימה דבפ' הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב] גבי הא דתנן ואין בהם תשלומי כפל אמרינן בגמ' הקדשות רעהו כתיב וי"ל דההוא בטוען טענת גנב והאי דהכא בגנב עצמו כדאמרינן בריש מרובה [ס"ב ע"ב] דהנך קראי חד בגנב וחד בטוען טענת גנב ואפי' למ"ד התם תרוייהו בטוען טענת גנב מ"מ אתא איש לגנב עצמו דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש לא שייך בגזבר שהפקיד להדיוט וטוען ההדיוט טענת גנב. כן (מוכח) בתוס' כ"י, ולשון התוספות שבדפוס אינו מובן מצד טעותם.
רש"י ד"ה ספק פטרי חמורים וכו'. בכל הספרי' כ"י כתוב וה"ה דאפי' היה לו ספק פטר חמור א' וב' והפריש עליהן שיין להפקיע ספקן מהן והן שלו שאותן שיין נכנסין לדיר להתעשר עם שאר כבשים אלא האי דנקט עשרה רבותא קמ"ל דאע"ג דיש בהן כדי מעשר בפני עצמו יש להן דין זה והתוס' לא היה להם נוסחא זו בפי' רש"י.
<h2>דף יא:</h2>
תוס' ד"ה דגנך אמר רחמנא וכו', גזירה משום בעלי כיסין. וי"ל דמשמע ליה לתלמוד דמדקאמר מעשרן והן שלו אלמא לית ליה גזרה משום בעלי כיסין דעיקר גזירה דבעלי כיסין היתה משום הפסד כהן ואם מעשרן והן שלו מאי אהנו בתקנתייהו וקשיא. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כח.</h2>
תוס' ד"ה עד שלא נראה וכו', אבל היה משמע דאם היה רוצה להכניסו לכיפה וכו'. ג"כ רשאי ולא משתמיט בשום דוכתא שיהיה מותר לכונסו לכיפה כיון דמרחם נחתא להו קדושה דדוקא קדשים דעבר והקדישן אמרו לכונסן לכיפה.
תוס' ד"ה מפני השבת אבידה לבעלים וכו', לפיכך רשאי לקיימו ל' יום אחר שנתו וכו'. ואי לא משכח כהן שוחטו ומולחו יפה עד שימצא כהן וקשה לפי' דמי לא עסקינן שבכור זה ביד כהן ואפ"ה קאמר דמקיים לי' ל' יום אחר שנתו.
תוס' ד"ה רבי מאיר סבר וכו', וכן סוגיא דשמעתין כרבי יהודה וכו'. דקאמר נפק' מינה לאכחושי סהדי ומשמע דאי איכ' דלא משתנו סמכינן עלייהו והיינו כר"י (דלכ"ע) [דלר"מ וכו'].
<h2>דף מט.</h2>
הכל מודים לענין אבילות דיום שלושים כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. כלומר אפי' ר"ע דמספקא ליה לענין פדיון מודה באבילות שיש להקל מספק כמו שמצינו שמואל דמיקל וא"ת היכי פשיטא לן כ"כ דלענין אבילות הוי כיום שלפניו הא בריש החולץ משמע דפשיטא וכו' [ההמשך בתוס' ד"ה כיום שלפניו].
<h2>דף נח:</h2>
נ"א. גיליון פי' הא דקתני בתוס' [בתוספתא] אינה נטלת אלא באומד ובמחשבה לא קאי אינה נטלת אלא אבמחשבה דמחשבה אדרבה גריעא טפי אלא אבאומד קאי כדי שיעשה בעין יפה. שוב מצאתי בתוס' כתיבת יד כתוב כן ולא נקט אינה נטלת משום מחשבה אלא משום אומד כדי שיעשה בעין יפה.
